את המאמר הזה מצאתי בערב שבועות ב-YNET..לא יכולתי שלא לקשור מאמר זה לעיסוקי כיועץ עסקי, יועץ לעסקים, ויועץ שיווקי ולהזדהות אתו הזדהות מלאה ומעמיקה. למעשה המאמר משקף את קטע הניקיון והאסתטיקה האישית של כול אחד מאתנו כמצוות אלוהינו כפי שניתנה לנו בתורה שבכתב (לוחות הברית) במעמד סיני. בכוונה מאמר זה נכתב לערב חג השבועות הוא ערב מתן התורה לבני ישראל, המאמר שנכתב ערב ועידת האקלים הרב שנתית השנה בריו דה גאנרו רק מקרבת את התורה שלנו לצורך הבלתי מושג קרי ניקיון כדור הארץ..
על ארבעה מתוך הכתוב בתורה בספר שמות ו-ויקרא ביססתי את ההזדהות שלי והקורלציה בין המוכתב לקיים ולמטרה.
לו היינו מפנימים בעולם העסקי בו אנו חיים, בו העבודה והעשייה שולטים בכול שעות חיינו ומותירים את יום המנוחה שלנו כפי שציווה עלינו אלוהינו (לא ברמת הציווי הקשה ההפך ברמת הבקשה שבציווי) ליום בו אנו משלימים את הגשמיות שלנו בקניות, בסידורים, בניקיון הבית במקום לטפל בערכים שלנו, ברוחניות שלנו, באחווה שלנו, בזמן לעצמנו ולרגשותינו.
אלה הם ארבעת הדיברות הנוגעות לשקר העצמי של כולנו ובפרט אלה שלא קשורים לדת באופן כזה או אחר אבל בהחלט אינטליגנטים וברי שכל להטמיע את התובנות המתבקשות מאמרות תנכיות אלה.
צרכנות? לא בכל מחיר
"לא תחמוד" (שמות כ' 13) – הדיבר העשירי שלנו, זה שמופיע לצד לא תרצח ולא תגנוב, עוסק כולו בחמדנות, כלומר ברצון שיהיה לך מה שיש לאחר. אך למתבונן במציאות במאה ה-21 נראה כי לא רק שלא הפכנו את הדיבר הזה לחלק מחיינו, אלא אף הצלחנו לבסס תרבות שלמה על הפרתו.
אנו חיים בעולם המבוסס על אתוס צרכני, המפותח ומקודם באמצעות כלים כלכליים רבי עוצמה. אתוס זה קורא לנו למצוא סיפוקים רוחניים בדברים חומריים, לזהות אושר עם נוחות, והצלחה עם קידום אינדיבידואלי וחומרני.
העולם המתנהל לאור האתוס הצרכני הזה הוא עולם של צמיחה תעשייתית מתמדת הפוגעת אנושות במערכות האקולוגיות של העולם, בשל צריכת יתר של משאבים וייצור זיהומים ופסולת. התרבות הצרכנית הנולדת מאתוס זה אחראית למשברים חברתיים ורוחניים כאחד.
הדרך היחידה להתמודד עם האתוס הצרכני וביטוייו ההרסניים היא באמצעות אתוס רוחני וערכי בו האדם אינו מידת הכול, אלא שהיחיד בא לידי ביטוי גם כחלק מחברה ושיש ציפייה מכל אחד מאתנו לפעול מתוך מחייבות כלפי משהו שהוא מעבר להישגיות ברמת הפרט.
קהילה חיה ונושמת
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18) – הוספת אהבה בעולם הינה דבר נפלא. בניית קהילה, המבוססת על ערכי נתינה, כבוד ובטחון, זה דבר יפה וגם כלכלי. העם היהודי יצר, התנסה ובחן באלפי השנים האחרונות אינספור צורות של קהילתיות והוא נושא בחובו קוד התארגנות קהילתי, שיכול להיות בעל ערך רב לצורך תיקון המציאות בה אנו חיים.
חיים בקהילה מאפשרים מערכות יחסים שאינן צרכניות מחד, והתארגנויות צרכניות כמו קואופרטיבים אורגנים, המוזילים את מחירי המזון האורגני מאידך. קהילת "יעוד", המתארגנת סביב ערכים משותפים, נותנת תחושת ערך עצמית שאינה תלוית הצלחה חומרית. הקהילה מאפשרת מגוון רחב של מרחבים והזדמנויות להיכרויות, מפגשים ויצירה מחוץ למישור הצריכה או נתינת השירותים, בהם יחידים יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי במישור פעולה בסדר גודל אנושי.
יום כדור הארץ מדי שבוע
"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ 8) – השבת, יום המנוחה השבועי, הוא אחת ממתנות תורת ישראל לאנושות כולה. היום בו המערכות הציבוריות והיצרניות שובתות ממלאכה, נתפס כזכות בסיסית של כל אחד מאיתנו. אך ההיגיון שמוביל להכרה בערך יום המנוחה השבועי כמוסד תרבותי משותף, לעומת מנוחה ברוטציה למשל, תופס גם לגבי הצורך ביום מנוחה מצרכנות
יש כאן פן חיוני של צדק חברתי, שכן הצריכה של אדם אחד בשעות הפנאי היא העבודה של מישהו אחר על חשבון הפנאי שלו. מתרה מכך, לרוב שמספקים את אפשרויות הצריכה ביום המנוחה של המשק מגיעים אלו ממעמד סוציו-כלכלי נמוך, בו הבחירה כיצד, איפה ומתי להתפרנס – מצומצמת יותר.
משום כך השבת היהודית מציעה יום מנוחה אמיתי כיום חופשי הן מייצור והן מצריכה, המאפשר מרחב מוגן לקידומם ופיתוחם של ערכים אחרים כגון משפחה, קהילה, תרבות ורוחניות .
שבתון לכל אדם
"והשביעית תשמטנה ונטשת, ואכלו אביוני עמך" (שמות כ'ג 10) – מצוות השמיטה העתיקה מחייבת כל חקלאי בארץ ישראל לנטוש את שדהו אחת ל-7 שנים, להפקיר את פירותיה, לתת לה מנוחה ולאפשר לכל אדם ואף לבהמות להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת אלוהים.
בשנה זו גם מבוטלים החובות הכספיים, והאנשים מקבלים הזדמנות להתחלה חדשה למחזור הבא של שש שנות כלכלה חופשית. הרעיון הבסיסי של השמיטה הוא לקיחת פסק זמן קולקטיבי למשך שנה מהמרוץ, אחת ל-7 שנים, ומילואה בתוכן רוחני, חברתי וקהילתי.
למעשה, השמיטה הנה ביטוי השבת במעגל השנים: אם השבת מהווה את המנוחה הפיסית והרוחנית של האדם מטרדות היום יום ומהמרוץ הסיזיפי, השמיטה משלימה אותה ונותנת לאדם, לחברה ולאומה פסק זמן של שנה בכל שבע שנים בו ניתן לעצור, להתרענן ולהפנים את הערכים הבסיסיים המהווים תשתית לכלכלה בת-קיימא.
תרגום רעיון השמיטה לשנה בה מוסדות התרבות הינם ללא תשלום, אנשים מורידים באופן קולקטיבי אחוזי משרה, ובנקים עוצרים לשנה מגביית תשלומי המשכנתא, הינם רק חלק מהרעיונות ליישום שנה זו.
לו היינו מפנימים תובנות אלה אל תוך עצמנו ונשמותינו אזי חיינו היו מקבלים פסק זמן רוחני, נפשי, אנושי ולא מכונת זמן מונעת בגלגלי העשייה והעבודה להישרדות הקיומית הגשמית שלנו…(מקום למחשבה) דורון עמית- יועץ עסקי
